פעמים רבות, עוד לפני שהליך הגירושין מגיע לסיומו, רצונו של אחד מבני הזוג או של שניהם לא להמשיך לשהות תחת קורת גג משותפת. במקרים אלה, כדאי לבחון האם עזיבת הבית המשותף ישליך על המצב המשפטי של בני הזוג, על זכויותיהם הממוניות ומנגד, כמובן לשקול את טובת הילדים.
השלכות של עזיבת הבית המשותף –
ככלל, עזיבת בית משותף לפני סיום הליך גירושין, אינה פוגעת בזכויות הממוניות של בן הזוג שהחליט לעזוב, וזאת מאחר שחוק יחסי ממון והלכת השיתוף שנקבעה בפסיקה, קובעים כי הרכוש המשותף של בני הזוג יחולק ביניהם ללא קשר לשאלה מי מבני הזוג עזב את הבית. עם זאת, יש לקחת בחשבון כי במקרים מסוימים קיימת אפשרות פגיעה בזכות ממונית.
בפסק דין פלוני נ' פלונית, נקבע כי הבעל הינו הגורם הדומיננטי לתביעת הגירושין מאחר והחליט לעזוב את הבית המשותף כנגד רצונה של האישה ואף הוטל עליו תשלום כתובתה.
כך גם, אישה שמחליטה לעזוב את הבית המשותף טרם סיום הליכי הגירושין, עלולה למצוא עצמה מפסידה מזונותיה וכתובתה. על פי ההלכה היהודית, בעל מחויב לדאוג לצרכיה החומריים של אשתו, אולם ככל שהאישה נחשבת כ"אישה מורדת", תישלל ממנה זכות זו, אלא אם תעמוד על נסיבות מוצדקות כגון, אלימות הבעל כלפיה, יחס משפיל או כל סיבה אחרת המגבשת עילת גירושין.
כעולה מהפסיקה, גישתו של בית המשפט לענייני משפחה מקלה יותר מאשר גישתו של בית הדין הרבני, אשר דורש כי האישה תציג ראיות חזקות המצדיקות עזיבת הבית המשותף.
כדי למנוע מצב מהסוג שתואר לעיל, מומלץ להכניס סעיף להסכם הממון, ככל שנחתם, לפיו במקרה של הליכי גירושין, אחד מבני הזוג רשאי לעזוב את הדירה המשותפת מבלי לפגוע בזכויותיו המוקנות.
האם עזיבת הבית המשותף יכול להתפרש כוויתור על זכות קניינית?
עו"ד וטו"ר אליאב ביטון מסביר כי התשובה אינה חד משמעית, ככל שמדובר בבית משותף לשני הצדדים, עצם העזיבה לא יהווה ויתור על זכות קניינית, אולם ככל שהבית המשותף רשום על אחד הצדדים או על שם אחד ההורים של צד מסוים, הצד העוזב יכול למצוא עצמו ניזוק.
תביעת פינוי הצהרתי-
גם אם לא בחרת לעזוב את הבית, ייתכנו מקרים, בהם בן הזוג שעל שמו רשומות הזכויות בבית, יפעל לפינוי בן/ בת הזוג השני.
במקרים בהם הבית המשותף רשום רק על אחד מבני הזוג,, לא בהכרח בית המשפט יכפה מיידית עזיבה של הצד השני, אלא לאחר ניהול הליך משפטי.
מטרתה של תביעת פינוי הצהרתי היא להצהיר על קיומה של זכות מסוימת או מצב מסוים.
כך למשל, במידה והדירה רשומה על צד אחד בלבד, אין הוא יכול לסלק את הצד השני ויהיה עליו להגיש תביעה.
בפרשת קנובלר, עלתה מחלוקת לגבי דירת מגורים משותפת של בני זוג, כאשר הדירה רשומה על שם הבעל בלבד, וזאת חרף הבטחותיו במהלך השנים כי הדירה תירשם על שם שניהם. האישה הגישה תביעה לפסק דין הצהרתי לגבי חלקה בדירת המגורים ונפסק כי האישה הינה הבעלים של מחצית מדירת המגורים וזאת לאור השתתפותה השוטפת בשיפוצי הדירה ותחזוקתה.
המועד הנכון ביותר לעזיבת הבית המשותף עבור הילדים
מטבע הדברים כשמודיעים לצד השני על הרצון להתגרש, האווירה בבית יכולה להסלים ולהוות קושי גדול עבור הילדים, אשר מוצאים את עצמם במציאות חדשה ומורכבת. בשל הרגישות שבדבר אין תשובה חד משמעית לשאלה מה נכון או לא נכון לעשות עבורם. עם זאת מחקרים מעלים כי ניתוק הילדים מהבית המוכר להם, עלול לפתח תחושת חרדה ואף עלול להזיק ליכולתם הנפשית להתמודד עם פרידת ההורים.
בשל כך, העצה המקובלת לזוגות מתגרשים, היא כי גם אם אחד מבני הזוג עזב את הבית המשותף, קיימת עדיפות לשמור על יציבות בחיי הילדים ולהשאיר אותם בסביבתם המוכרת.
בסיכומו של דבר, ככל שהבית היה רשום על שמך, הרי שזכויותיך הקנייניות לא תפגענה גם אם בחרת לעזוב. כך גם, אם דאגת שיהיה סעיף רלוונטי בהסכם ממון.
ככל שהיה לך חלק פעיל ומשמעותי בניהול הבית ואחזקתו הרי שגם אז מרבית הסיכויים שזכויותיך לא תפגענה, אך זה מקרה שייבחן לגופו.
בכל הנוגע לטובת הילדים, אין תשובה חד משמעית כיצד להתנהל מולם בסיטואציה הקשה, בה אחד ההורים מחליט לעזוב את הבית, עם זאת, דרכים מסוימות יכולות לסייע לילד לעבור את זה בדרך הנעימה ביותר, כשהבולטת בניהן היא השארת הילד בבית המוכר לו.